מאמרים

  • לא העצלן למד

  • כשאני יושב לכתוב מאמרים מסוג זה אינני מכין עצמי לעולם למה שאני הולך לכתוב אבל הרעיון הכללי יושב אצלי במחשבה ומתגלגל עד כדי הפצתו במייל לכם הקוראים, ועד כמה שערך הקריאה יהיה שווה את ערך הלמידה מצדכם, כל שאני יכול לעשות זה לנסות.
     
    בתאריך 31.10.2013 השתתפתי בערב של "לוחם הברזל", 101 קרבות בגנות הדר ולמרות שכבר השתתפתי בעבר באירועים דומים אני חייב לציין את האירוע הייחודי הזה , ומדוע כל כך חשובה ההתנסות שחובה בתוכו אירוע שכזה עבור תלמידים, מורים ולוחמים בפרט.

    לא הייתי מבזבז את זמנכם ואת זמני בכתיבת הדברים הבאים אלמלא הייתי בטוח שיש משום כך ערך חשוב ובעל מוסר חינוכי ומאתגר.
     
    בטרם יצאתי לאירוע המדובר שלחתי הודעה בדבר קיומו לעשרות תלמידים, מורים וחברים על כך שהם מוזמנים להשתתף ולחוות, או אפילו להגיע ולהיות על תקן צופים בקהל.

    לצערי איש לא הגיע לאירוע מלבדי. עכשיו אינני נכנס לתירוצים של למה? מדוע? איך? וכיצד? תכלס זה גם לא רלוונטי עבור המאמר הבא. בגדול מנהגי כמורה מאז ומעולם היה ויישאר לתת את זכות הבחירה וההחלטה לכל נושא ההתקדמות והלמידה לכל תלמיד שרוצה ויכול, לכן לא הייתה משום הפתעה עבורי להגיע למקום האירוע לבד ומכוון שכך היה החלטתי להיות שם כאחד האדם, בלבוש פשוט, ללא חגורות או תארים ותפסתי את מקומי על רחבת האימונים ממתין לכל בן זוג שהשופטים יצוותו לי כאשר מראש אמרתי לעצמי שעשרה קרבות יהיו די ויותר בשבילי וזהו הגבול שאמתח לעצמי.

    כך בשעה 20:00 בדיוק החל מרתון מטורף שבכל דקה נשמע זמזם המורה להחליף בן זוג. צבעי החגורות השתנה מלוחם ללוחם וכך צבעי המדים, גוי החליפות, סוגי הלחימה וסוג האנשים והייתה שם גם לוחמת אחת, כן תתפלאו לשמוע, מישהי שחצתה את הגבול בין הגסות האנושית המעליבה כל בת שאינה מתנהגת בהתאם להיותה אישה כנועה ורגישה, לבין היותה לוחמת אחראית כלפי עצמה בלבד, שקולה רק לתוצאות מעשיה.

    היו שם בני 12 כשם שהיו שם בני 60, היו שם חזקים כשם שהיו חלשים והיו שם רמי דרג וניסיון כשם שהיו שם מתחילים, אולי מאה מתחרים וקצת יותר.
     
    לכל פרטנר שהתחרה מולי הצגתי אגדנה שונה. לחלקם אמרתי שאני לומד קארטה, לחלקם שאני רק מתחיל, לחלקם שצפיתי ביו טיוב וזה הכל משם וחלקם אמרתי שזה מהצבא, ולגבי הסגנון הלחימה שלי? פשוט נתתי להם להאמין שהם כל מה שהם רצו שאהיה.

    עשרה סיבובים חלפו ועוד עשרה ועוד...ואני ממשיך ומדלג מלוחם ללוחם, למד את צעדיו ומפליא את עצמי ביכולת שלי לצפות את ההתקפות ולהפתיע בטכניקות שונות ומגוונות שהעניקו לי כוח ותנופה להמשיך עוד ועוד, רואה כיצד הם נשברים ממכותיי, מוצא אותם שוב ושוב חסרי הגנה.

    את חוסר האוויר החליפה מוטיבציה, את הכאבים בברכיים החליפו הנחישות והרצון ללמוד ואת הצימאון האדיר למים החליף הצימאון לידע.

    עד קריאתו המפתיעה של הכרוז כי תמו מאה ואחד הקרבות לא חשבתי לרגע שארצה להפסיק ולפני שאסכם את מה שקרה בסוף אני חייב לשייך את הדברים הבאים לנושא המאמר.

    מהי בעצם עצלנות?

    אני קורא לזה "התמכרות לשגרה". אני מלמד נוער בסיכון בראשון לציון ואחת השאלות ששאלתי אותם הייתה "מתי בפעם האחרונה הם החליטו דבר מה עבור עצמם ?", משהו שאינו קשור בהתערבות חיצונית ושאינו מושפע משום גירוי חברתי או משפחתי.

    המסכנים לא ידעו מה לומר לי ואני מניח שלו הייתי שואל כמעט כל אחד מין המכותבים, שבכלל טורח לקרוא את הדברים לעיל, את אותן השאלות ככל הנראה שגם ממנו לא הייתה יוצאת כל תשובה.

    מרבית בני האדם שבויים בשגרה הסובבת אותם ואילו הלוחם כבול אך לעצמו. זכרו זאת ידידיי, גם אני נאבק כל יום ברוטינות מסוימות, אך בכדי שלא אהפוך לזומבי של המציאות אני מאתגר את חיי, אני מעניק להם מימד של הישגיות, של למידה וסרבנות לקבל את הסובב כמובן מאליו.

    בטרם יציאתי לאירוע המדובר ספגתי כמעט ביקורת מכל דבר שזז על כך שלהשתתף באירוע של הקרבות הוא שטות וטעות ושאינני צריך להוכיח דבר, שאני מאסטר, שגופי הוא הפרנסה שלי וכו' וכו', אבל בשורה התחתונה עליכם להבין שהייתי המורה הגרוע ביותר בעולם אלמלא הייתי מפסיק ולו לרגע ללמוד.
     
    בסופו של הערב הזמינו אותי אחר כבוד מארגני התחרות למרכז האולם והציגו אותי כמאסטר בנינג'טסו, בו באותו רגע תרו עיני ומצאו עשרות זוגות עיניים שבהו בי בהשתוממות. חלקם בכעס, חלקם בחיוך, חלקם שניסו לעכל - האומנם "התעלול הגדול ביותר שעשה איי פעם השטן, הוא שכנוע העולם בהעדר קיומו"?
     
    אתם מבינים עכשיו, קורא וחצי שכמותכם, מהי למידה אמיתית? זה לדעת עד כמה אתה יכול להיות כל אחד בכל מקום. זוהי הייחודיות של הנינג'ה, של השינובי, כמה באמת אנשים יתאמצו כדי לגלות זאת? או להתנסות בכך? אני מרשה לעצמי להשאיר את השאלה הזאת רטורית.
     
    לסיום, בעת שהתלבשתי כדי לדדות  למכוניתי, ניגשה אלי בחורה אחד שביקשתי ממנה לצלם אותי בתחרות על מנת שלדברים שכתבתי כאן יהיה תוקף משנה והיא חייכה אליי ואמרה לי "אני יודעת".
    "מה את יודעת?", שאלתי, "אני יודעת שויתרת הרבה פעמים, שיכולת לנצח כבר בהתחלה, אני פשוט סקרנית לדעת למה עשית זאת?".

    הבטתי בה מתחבט בעצמי אם לענות לה או לא ובסוף שלפתי מפי את המשפט הבא: "השארתי את האגו שלי בפתח האולם כשנכנסתי כי באתי הנה ללמוד", היא חייכה וזה הספיק לי לדעת שמה שהשבתי נשמע לה די הגיוני. 
     
    הנה הסרטון מיום האירוע להנאתכם, צפייה מהנה.

© כל הזכויות שמורות לשאדו | בניית אתר רונין