מאמרים

  • כשהתלמיד מוכן

  • ~~תחילתו של מקרה..

     

    באחד הימים ששהיתי בגואטמלה סיטי, הוזמנתי לדוגו של "בודו קארטה" לפגוש במאסטר "פרנצ'סקו רמירז"

    דן 5 בקראטה דו, ובקיויקו שנקאיי. {סגנונות שונים בקארטה}

     

    לא היה היכן לטעות באשר זהותו של האיש שכן הוא בלט מייד באולם הגדול שצויד במיטב הציוד שניתן לקנות ולאבזר

    ברמת החיקוי היפנית.

    סנסאיי פרנצ'סקו יליד מקסיקו אבל מזכיר מאוד בפניו אפילו בגופו , כל אדם יפני ממוצע.

    כבן שישים, למרות שלא ידעתי את גילו האמיתי עד שאחד התלמידים דוברי האנגלית ששהו במקום , הזכיר לי כי מדובר באדם שמלמד כבר קרוב לארבעים שנה ושהוא הגיע לגואטמלה בשנות העשרים לחייו. תוך כדי היכרות רשמית וטקסיות צנועה.

    הוא הזמין אותי אחר כבוד , להתפעל משיעור שהוא מעביר לשלושים חניכים רובם בעלי חגורה שחורה.

    האימון היה מהוקצע ושמר על אתיקה מקצועית, וגינוני כבוד לאורך כל השיעור, את צעקות "הקיאיי" { צעקה רמה  שנשמעת בסיום התקפה או במכת מוות}

    היה ניתן לשמוע ממרחקים ואני מאמין שזה הבהיל הרבה שודדים מלהיכנס אל המקום המושקע.

    הכבוד שרחשו לו תלמידיו מהלך כל האימון היה דיו לגרום לכל המאמנים שאני מכיר בארץ , ואני מכיר הרבה , להתמלא בקנאה וביראה כאחד.

    נדמה היה שלכל אחד מהתלמידים היה חזון , וזה היה נראה בבירור בעיניהם , להיות כמו המאמן שלהם.

     

    לאחר הצגה ראשונית שלי באמצעות מתורגמן.

    מכן התבקשתי על ידי הגורם המארח להדגים ואולי אם יוותר לי זמן ללמד מס' טכניקות , זה כשלעצמו הסב לי אושר רב, כי להפתעתי ובניגוד למה שציפיתי הם פתחו את ליבם ועולם בפניי ונכונו ללמוד, מה שלמשל בארצנו הקטנטונת מזמן הפך להיות זן נדיר.

    עיניהם המתפלאות וגופם המחקה כל תנועה שלי , צמאים לידע השונה , הרציונאלי כל כך , הפך הדגמה של חצי שעה שתוכננה מראש  לשלוש שעות של לימוד והדגמות משולהבות .

    ומה שהתחיל כאירוח תמים הפך למיני סמינר בו תלמידים שולפים מצלמות כיס, פלאפונים ומה לא, כדי להנציח כל תנועה.

    נראה היה כי נגעתי בבסיס הבעיות של כולם , ולמרות שרובם היו בעלי חגורות שחורות , נדהמתי לגלות עד כמה חסר להם ידע פרקטי שימושי לצרכי הקיום בסביבת המחייה שלהם.

    כל אותה העת שלחתי מבטים לעבר סנסאיי פרנצ'סקו , כדי לראות בחטף את תגובתו , לא הייתי מוכן ולו לרגע להסב את תשומת הלב ממנו אלי, ובטח שלא לשנות ממנהגם ואהבתם לשיטת הלחימה שהוא מלמד אותם כבר שנים.

    נחה עליי דעתי כשראיתי אותו מחויך ואפילו בכמה פעמים לקח חלק בהדגמות ובתרגולים .

    בסיום , אחר דברי סיכום מצידי ומצידו , נותרנו שנינו עם תלמידו הבכיר ניקולא, שהוא יליד להורים מרוסיה אך בהיותו ילד , עבר לגור אצל דודו בגואטמלה ומאז הוא כמעט צ'פני { יליד המקום } לחלוטין.

    לשמחתי הרבה הוא גם דובר אנגלית שוטפת , מה שעזר להבנת השיחה ומכאן לכתיבת המאמר ע"פ הכותרת לעיל.

    פרנ'צקו התחיל בתיאור מסעו אחר עולם הלחימה והקראטה בפרט, עד כמה הקריב ונלחם כדי להעמיק בידע , ומדוע בחר להתנתק מארץ הולדתו ולהתחיל את חייו הבוגרים דווקא בארץ האינדיאנים רוויות האלימות , החלק שאהבתי בייחוד היה כשסיפר כיצד הוא שומר על תלמידיו מזה כעשרים וישנם אפילו שלושים שנה , אשר מגיעים כמעט בקביעות לדו'גו , וברגע זה לא היה מנוס מלראות ניצוץ של גאווה ונחת בשתי עיניו.

    הסוד לטענתו טמון בהבנת ההסכמה שיש תלמיד ויש מאמן , אין אמצע .

    אחר הוא שאל אותי על השיטה שלי, על תלמידיי, ואיפה שהוא בין הסיפור של השיטה ועד לתלמידים שלי ...עצרתי לרגע.

    חשבתי לעצמי , אכן מה הוא מורה ללא תלמידיו , ללא ההמשכיות שהוא משאיר אחריו, ללא הידיעה שדור נוסף יוביל את השיטה אל העתיד וידאג שהיא לא תדעך.

    אמרתי לו שאני בהחלט יכול להיות גאה על השיטה, ועל ההצלחה שלה, על הדרך בה הוכחתי שוב , ושוב, ושוב, שהטכניקה למניעת עימות ללא אלימות עובדת , והשנינג'טסו { שיטת הנינג'ה } להיעלמות תוך כדי שימוש בכוח היריב , עובדת מול כל מישור שהוא , ושאני מרגיש מוכן יותר לכל אתגר ממה שהייתי איי פעם בחיי.

    אבל בנוסחת התלמידים..נכשלתי.

    לקחתי את עולם הלחימה , את גינוני הכבוד, הטקסיות, ובעיקר המשמעת , כברירת מחדל והענקתי לתלמיד את זכות הבחירה לכבוד, למוסריות , לנאמנות

    מבלי לדרוש זאת כפי שהיה נהוג מאז שחר הימים.

    היה לו קשה להבין כיצד אדם ברמה כמו שלי, כפי שהוא ניסח זאת , יכול לחשוב שהוא נכשל בהעברת הידע , בלימוד עצמו.

    הוא לא הבין מדוע תלמידים שנמצאים אצלי בשיטה עשרות שנים , לא הולכים בדרכי .

    ומה שנשמע כאן לעיל מצחיק עבורנו בשיטה , נשמע די עצוב ואפילו מעליב  איי שם בדוגו בגואטמלה סיטי.

    ואני כבר מזמן הבנתי את הטעות שעשיתי , לא הייתי צריך ממנו כלל חיזוקים או הטפות.

    פשוט היה לי עצוב לשמוע את זה ..ואת האמת שכבר שמעתי את זה בעבר.

    ואולי הייתי צריך את הפעם הנוספת הזו כדי להשלים ולקבל את הדברים כפי שהם, להגנתי אני יכול רק לומר שכל מה שרציתי מיום קבלת תעודת המדריך שלי איי שם במאי 1995 זה ללמד , ולהעביר את הידע שרכשתי שנים לפני ועוד שנים אחרי..ושאני עדיין עודני רוכש.

    לכן מעולם לא עצרתי כדי לבקש כבוד , או נאמנות , או המשכיות כזו או אחרת  מאף תלמיד , אולי מתוך נאיביות אישית שלי  ציפיתי שזה יגיע לבד, מתוך רצון אמיתי , מתוך בחירה חופשית.  לא רציתי להיות אותו מורה רודן וקשוח שחוותי אני על בשרי ממוריי מהלך השנים שקדמו.

     

    וזה פרדוקס של ממש לראות שם אנשים צמאים כל כך לידע , שהם מגיעים שעתיים לפני אימון כדי לתרגל את מה שלמדו , שהם הופכים עולם כדי לצלם ולא להחמיץ ולו תנועה אחת, ושאני חייב לעבור ולסגור את פיותיהם הפתוחים בכל פעם שאני מראה צורה נוספת של דרך להרוג.

    ואילו כאן בישראל התירוצים להחמצת אימונים כל כך אמינים שנראה שעליי לבקש סליחה בכל פעם שמישהו עושה מאמץ להגיע ולרכוש ידע עבורו.

    אולי באמת כשהתלמיד מוכן ..המורה מגיע.

    אבל השאלה היא , כשהתלמיד מוכן למה?

    ללמוד, להתנסות, להעביר את הזמן, לצבור ביטחון עצמי ,  או שמה הוא באמת מוכן ללכת בדרך , אבל כל הדרך שהסנסאיי הלך בה לפניו.

     

    אין ספק שאני גאה בתלמידיי , בלעדיהם ספק שהשיטה הייתה מגיעה להיכן שהיא היום ותמיד תודתי המלאה תהיה נתונה להם על כך , אבל אינני יכול לתהות מה היה יכול להיות לו הייתי מתווה להם חוקים, משמעת , ומבחני נאמנות שהיו אולי מנפים אותם בשלבי המחויבות וההמשכיות לשיטה.

    מה שלא יהיה , המאמר אינו נכתב עבורי, אני כבר התחלתי ביישום המסקנות בתקווה להוליד מחר חדש.

    המאמר נכתב בעיקר לאלו מכם האוחזים בשרביט ההדרכה,  אל תכשלו היכן שאני נפלתי, ואל תטעו לבלבל אהבה לשיטה- בנאמנות , וחברות -בכבוד והיררכיה.

    המשיכו לדרוש כבוד, "גירי" מחויבות , ותמיד תוכיחו נאמנות על ידי מבחני הקרבה ולויאליות.

     

    כשנפרדנו לשלום , הוא שאל באמצעות ניקולא עוד שאלה אחת,

    "האם אתה מתכוון לוותר על כל מה שהשגת בגלל שאיש אינו ממשיך אותך?"

    אתה יודע..אמרתי לו.

    לו היית שואל אותי את השאלה הזאת , כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שנייה , שאני חי וממלא את העולם בנוכחותי.

    עדיין היית מקבל את אותה התשובה , בחיים לא!

     

© כל הזכויות שמורות לשאדו | בניית אתר רונין